נשות פתח תקווה פורצות דרך בהגנה על בתיהן, עירן ומדינתן. מאת: ד"ר מרים קצ'נסקי

"כבודה של בת מלך פנימה" היא אימרה מושרשת ומקובלת בתרבות היהודית בכל עדות ישראל בהיסטוריה היהודית. במהותה היא מבטאת את תמצית מעמדה של האישה היהודייה בחברה לאורך הדורות וניתן לומר שגם בימינו עדיין היא מקובלת על קהילות יהודיות רבות.

אולם תפיסה זו שהייתה כה מושרשת, עברה טלטלה בישוב היהודי שגדל והתפתח בארץ ישראל כבר בראשית המאה ה-20 ובמיוחד בתקופת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, והקמת המדינה.

נוכח ההתקפות של האוכלוסייה הערבית על ישובים יהודיים ברחבי הארץ בישובים קטנים וגם בישובים גדולים דוגמת פתח תקווה, והצורך לעמוד מול סכנות ביטחוניות מדי יום ביומו, הוקמו מערכות הגנה ישוביות, דוגמת ארגון השמירה בפתח תקווה, בראשו עמד אברהם שפירא. עם הזמן נוסדה מערכת הגנה ארצית – ארגון ההגנה הארצי, שקם לאחר מאורעות 1920.  הוא התרחב לאחר מאורעות 1929 ובמהלך מאורעות 1936 – 1939, תקופת המרד הערבי הגדול, הוכר רשמית על ידי שלטון המנדט הבריטי ככוח המגן המייצג של הישוב היהודי בארץ.

בשנת 1937 מנתה פתח תקווה שהפכה ממושבה לרשות עירונית, כ – 18,000 תושבים. השכונות שנמצאו בשולי המושבה – מחנה יהודה, עין גנים, כפר גנים, הדרגה – כפר מעש וגת -רימון, היו נתונות למעשי טרור קבועים מצד השכנים הערבים, גניבות ביום והתקפות רבות מדי לילה. מפקדת ההגנה בפתח תקווה גייסה חברים רבים לצורך שמירה על השכונות, אגרה נשק, אולם ראשיה טרם הפנימו את העובדה שעליהם לשתף את נשות העיר הצעירות בהגנה על ביתן בשל מחסור בכוח אדם, וגם במטרה של האצלת אחריות ומעורבות.

שנת 1936, השנה בה פרץ המרד הערבי הגדול,  הייתה השנה בה נפרץ מחסום ההתנגדות לגיוס נשים. מספרת על כך רחל בן פורת, במאמרה "החברות בארגון ההגנה" ("שנות חיינו היפות" ספר ג', תשמ"ג, עמ' 161, עורך: ברוך אורן).

"בשנת 1936 פנה אלי אליעזר רובינשטיין, מפקד ההגנה דאז בפתח תקווה, וביקש ממני לארגן את חברות "הפועל" אותן אימנתי כמורה להתעמלות – כדי שתצטרפנה כחברות ל"הגנה". נדלקתי לרעיון זה. בהמשך הזמן משכתי ל"הגנה" בנות מחוגים שונים, מהשכונות שבסביבה, וגם מ"מגן דוד אדום".  רחל נשלחה לקורס בג'וערה יחד עם חברה נוספת, צפירה קוסובטוב. היה זה קורס כלל ארצי של ההגנה. "אני עצמי צורפתי לקורס מדריכים משותף לבחורים ובחורות. . . . עשיתי זאת נוסף לעבודתי במקצועי ובעת שהייתי אם לילד – עמוס…הרגשתי את החשיבות שיש בשילוב בחורות בעבודת ארגון ההגנה. לא רק משום המטרה עצמה, אלא לתחושה המוקרנת לבחורות : הן פורצות לתחום של גוף מחתרתי בפתח תקווה, שהיה עד אז קודש לגברים בלבד".

תהליך גיוסן של הנשים לא התנהל בקלות, בעיקר משום שהנשים שהתגייסו לארגון נאלצו להתגבר על קשיים אובייקטיביים, גידול הילדים, ניהול הבית ועוד. אולם, הקושי המרכזי התבטא בעובדה שמפקדת ארגון ההגנה בפתח תקווה הייתה "חסרת התודעה על חשיבות שיתוף הנשים". כאשר פנתה רחל למפקדה ובקשה לצרף את הנשים, נתקלה בסירוב.  התנגד לכך אברהם שפירא ראש המפקדה. רק לאחר לחץ ממושך הוסכם כי "בכל עמדת שמירה תשותפנה בחורות, במחצית המספר של הבחורים בה. ויש לציין כי שיתוף הנשים בעמדה הגבירה את מידת הערנות של השומרים".

רחל הייתה המפקדת הראשונה,  בעקבותיה באו בנות נוספות.   

בספר ארגון ההגנה בפתח תקווה והסביבה,  חלקים א', ב', מופיעות 79 נשים שהיו חברות בארגון ההגנה.

הן יצאו לשמירה על גבולות המושבה, עסקו בשמירה על הנשק, תחזוקתו, ניקויו ואחסונו בסליקים למיניהם, תרגלו מטווחי ירי בפרדסים רחוקים מעין החיילים הבריטיים, עברו קורסים של עזרה ראשונה, היו מתנדבות פעילות במגן דוד אדום ועוד.

בעת מלחמת העולם השנייה התגייסו נשים בנות פתח תקווה לצבא הבריטי במסגרת חיל הנשים העבריות מארץ ישראל – ATS , ואף השתתפו בקרבות באירופה. עם תום המלחמה חזרו לשרת בארגון ההגנה ובמלחמת השחרור התגייסו לפלמ"ח. כדוגמה לכך ניתן להביא את תקוה מאירוב, בת למשפחה שהתיישבה בעין גנים. היא נולדה בשנת 1922, ובגיל 14 בעודה נערה,  הייתה לחברה בהגנה. בשנת 1944, התנדבה לשרת בצבא הבריטי נגד הגרמנים, ועם שובה ארצה המשיכה בחברותה בארגון ההגנה. במלחמת השחרור התגייסה לפלמ"ח ולאחר מכן לצה"ל. במלחמת השחרור, השתתפה בליווי השיירות להר הצופים ועם תום המלחמה שרתה כאחות בבית החולים תל השומר, במחלקות הכירורגיות שם אושפזו פצועי מלחמת השחרור.

תקוה מאירוב הייתה אחת מיני רבות.

כמותה שרתו נשים נוספות שחברו לשני ארגונים נוספים לארגון האצ"ל (ארגון צבאי לאומי), ולארגון הלח"י (לוחמי חרות ישראל).

כידוע, בתקופת הישוב בשנות ה-30 וה-40, חל פילוג אידיאולוגי בישוב היהודי הקטן שמנה פחות ממחצית המיליון תושבים יהודיים בין הכוחות שלחמו בערבים ובבריטים.

במקביל לארגון ההגנה שהיה הגדול ביותר, אשר מנהיגיו שיתפו פעולה באופן חלקי, עם השלטונות הבריטיים, פעל ארגון האצ"ל שהיה ארגון אנטי בריטי  שהחזיק באידיאולוגיה של זאב ז'בוטינסקי. מפקדיו פרשו מההגנה בשנת 1931 בשל מדיניות ההבלגה של הבריטים במאורעות 1929 והקימו ארגון שנקרא ארגון ב'. תשע שנים לאחר מכן, בשנת 1940, הוקם ארגון הלח"י – לוחמי חירות ישראל. חבריו בהנהגת אברהם שטרן – יאיר, פרשו מארגון  האצ"ל, בעקבות חילוקי דעות בדבר הגישה שיש לנקוט כלפי השלטונות הבריטים המתנכלים לישוב היהודי בארץ. הפעילות של שני הארגונים נחשבה בעיני שלטון המנדט הבריטי, פעולה אנטי ממסדית שראוי לחסלה.

כשם שצעירות רבות תושבות פתח תקווה, התגייסו לארגון ההגנה, כך גם התגייסו בנות העיר לשני הארגונים המוזכרים למרות שסכנת הפעילות בהם הייתה חמורה בהרבה.

בחורות צעירות בנות העיר דוגמת רחל מאירי, לבית ימיני, ידועה בכינוייה "רוחמה" התגייסה לאצ"ל בגיל 16. היא הצטרפה לתנועת בית"ר (ברית יוסף טרומפלדור) בגיל 14, בשנת 1938 בהיותה בת 16, עברה קורס מדריכות לחברי ארגון האצ"ל בכל הארץ ובתום הקורס הצטרפה יחד עם בנות נוספות מפתח תקווה, נחמה ויניצקי, הדסה שפיגל ואחרות, לארגון האצ"ל. רחל שמשה כמקשרת של יוסף לוי ("עוזי") ששימש מפקד סניף פתח תקווה.

ב-17 למאי 1944, בעקבות ההתקפה של האצ"ל על תחנת שידור ברמאללה, נערכו מעצרים בפתח תקווה, ורחל נעצרה על ידי הבריטים. גם לאחר שחרורה הטרידוה. היא עזבה את פתח תקווה, עברה לתל אביב, חיה בשם בדוי, התפרנסה כפקידה במשרד פרטי והשתתפה בפעולות נוספות של האצ"ל.   כשהתמנה בגין למפקד האצ"ל, תפקדה כקשרית של בגין ומטהו במשך כל התקופה עד צאת הבריטים מהארץ.

בת דודתה, רחל יונדוף (ימיני), הידועה בכינוייה "ירדנה", התגייסה אף היא לאצ"ל, שרתה תחילה כמקשרת של בצלאל עמיצור, מפקד מחוז דרום של הארגון, ואחר כך שימשה כמזכירת המטה שלו.

כדוגמת בנות אלה, יש להוסיף עוד שמות של בנות פתח תקווה רבות שהצטרפו למלחמה באויבי הישוב. ביניהם טובה גלס – ציפורי, שהייתה למפקדת בארגון, השתתפה בקרבות  כולל ההתקפה על יהוד הערבית שם פקדה על קבוצת צעירים של האצ"ל.

בנות אלו אשר שמותיהן הוזכרו ורבות מאוד ששמותיהן לא צוינו, שברו את תקרת הזכוכית והוכיחו שכבודה של בת ישראל במעשיה, בתרומתה לביתה ולמשפחתה, לעצמה, לחברה בה היא חיה ולמדינתה.