פתח-תקווה בראי הספר "אורי" מאת: אורלי וורצל-יחימוביץ

"אורי" הוא רומן ארצישראלי לבני הנעורים פרי עטה של אמי הסופרת, בת פתח-תקווה, אסתר שטרייט-וורצל ז"ל.

זהו ספר עב כרס, אשר דורות רבים של נערים ונערות גדלו והתחנכו על ברכיו, וזה מכבר הפך לנכס צאן ברזל בקלאסיקה של ספרות הילדים והנוער בארץ.

הספר "אורי" תוסכת לרדיו, הומחז להצגות ואף זכה בפרסים במצעדי הספרים של המדינה.

העלילה מתרחשת ב'מושבה' בתקופה של  כשלוש עד ארבע שנים בטרם קום המדינה ועד להכרזתה. בסופו של הספר כבר הוכרזה המדינה ומלחמת העצמאות הייתה בשיאה. אורי – צבר טיפוסי – שקוצים דוקרניים לו בקליפה החיצונית, ותוכו רך ועדין.

"זהו ספר שמתאר תהליך התבגרות. התבגרות של נער והתבגרות של מדינה. בראשית הספר אורי עודנו כמעט-ילד, ובסופו – כשהוא "מגדיל" את מספר שנותיו ומתגייס לשיירה העולה לירושלים הנצורה – הוא כבר בוגר, שרואה עצמו אחראי לגורלו ולכן קובע על דעת עצמו את מהלכי חייו. ובמקביל לנער אורי, כך גם המדינה-בדרך, שבראשית הספר עדיין היא כאילו בגיל ההתבגרות, ואחרי ההכרזה ב-29 בנובמבר, כשהיא כבר קיימת כמדינה הלוחמת על חייה, הריהי בבחינת 'בוגרת'." (מתוך הספר "קורות ספרי" מאת הסופרת אסתר שטרייט וורצל)

לצד המאבק של בני ה'מושבה'  בשלטון  הבריטי, פעילויות המחתרות על פלגיהן השונים (ה"הגנה" וה"פורשים") והשמירה על הישוב, נרקמת עלילה רבת רבדים בה מתוארים הווי החיים ב'מושבה', עבודת האדמה, קשיי היומיום, עזרה הדדית בין הבריות, ומערכות יחסים של חברות ואהבה: אהבה בין הורים לילדים, אהבה בין חברים לכיתה ואהבה בין נער לנערה.

במהלך הספר שמה של ה'מושבה' אינו מוזכר, למעט בשני מקרים , וזאת לא בכדי. ה'מושבה' היא סמל אוניברסלי לכל מושבה עברית  ולתקומת הישוב היהודי בארץ ישראל בימים ההם. מסתבר שמאפיינים רבים שהשתקפו בנוף הפיזי, בנוף האנושי ובאווירה היו משותפים אז לכלל המושבות בארץ. כגון: בתים קטנים, שדות פתוחים, עבודה חקלאית, שמירה על הישוב והמאבק בשלטון הבריטי.  האנשים היו  אידאליסטים חדורי מטרה, והנוער – מלח הארץ – למדו, עבדו, חלמו ונלחמו על המדינה שבדרך. לא פעם פנו אל אמי קוראים מכל קצוות הארץ ושאלו אותה האם הספר "אורי" נכתב על ה'מושבה' שלהם, והיו שכתבו לה שכשקראו את הספר "אורי" הם ראו לנגד עיניהם את ה'מושבה' שבה גדלו…  .זוהי גדולתה של היצירה הנוגעת בלבבות של כולם. בפרק על הספר "אורי" בספר "קורות ספרי" אמי מספרת שבכתיבתה היא חשה צורך אישי "להנציח" את ימי נעוריה, ימים מופלאים, ימי חלום ומלחמה, שופעי תום ואמונה, רעות ואהבה, עשייה ותקווה, במשולב עם ימי נעורי המדינה שבדרך והמאבק בשלטון הזר, ויחד עם זאת האבל והשכול על חברים יקרים ועל מיטב הבחורים שחרפו נפשם ונפלו בקרב למען המולדת. כמו כן, היה חשוב לאמי להעביר לקוראיה הצעירים את המסר שקיום המדינה הוא לא עובדה מובנת מאליה, אלא הגשמת חלום, שגבתה מחיר כה כבד. כל אלה נראו בעיניה ראויים לשימור ולזיכרון לא רק בספרי ההיסטוריה שהם "יבשים" מטבעם, אלא באמצעות החוויה הרגשית, הבלתי אמצעית שאותה מעניקה הקריאה ברומן.

כדברי המשורר שאול טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". נוף מולדתה של אמי הוא פתח-תקווה. כל שנות חייה היא התגוררה, למדה, עבדה ויצרה בפתח-תקווה. אך טבעי הוא שניתן למצוא בתיאור ה'מושבה' אירועים וסממנים ייחודיים ל"פתח-תקווה" שלה, המאפיינים את המקום והאווירה. כיצד אלה באו לידי ביטוי בספר "אורי"? להלן אפרט מספר דוגמאות.

השם "פתח-תקווה" מוזכר בספר פעמיים בלבד . האחת, בשירו של הקבצן הצנום ונמוך הקומה, שבא יחף ומקלו בידו, והיה עומד בחצר , כשהוא מרקד ושר בסלסול הקול: "יולאלה, יולאלה, מה נעשה בלי עבודה? בפתח-תקווה ערבים, בנס ציונה-בדואים, בתל-אביב-ישמעאלים, ואיפה נעבוד?" והשנייה, בהלווייתו של איתן שהיה מפקד ה"הגנה" ב'מושבה'. כפי שמסופר, נערה תלמידת תיכון,  קראה ברגש שיר שנכתב ע"י בן המושבה יצחק פוחס ז"ל בן פתח-תקווה, שנפל במלחמת השחרור בדרך לגוש עציון: "אילנות צעירים במולדת, הרכינו לארץ ראשכם, אילנות יקרים במולדת-נגדע התמיר שבכם!…"

ה'מושבה' הייתה ברובה בתים קטנים מוקפים בעצים, פרדסים, שדות פתוחים וגם מקשת אבטיחים. היו מבין התושבים שבחצרותיהם היו לול תרנגולות, גדיים ואף רפתות שתנובתם שימשה לצרכיהם הפרטיים ולעיתים אף לפרנסתם. בית המועצה הדו-קומתי התנשא אל-על, מוקף עצי תומר גבוהים, וסביבותיו כרי דשא. בחזיתו הייתה מרפסת גדולה הנשענת על עמודים עגולים. זכור לאורי שבילדותו בלילות הקיץ במוצאי שבת נהגה תזמורת מכבי האש לנגן שם, וכל בני המושבה השתרעו להנאתם על הדשא והקשיבו לקול הנגנים.  משגדלה המושבה והתרחבה אוכלוסייתה בטל מנהג זה, אבל תמיד זכור הוא לטובה (על-פי דברי ותיקי העיר, בית המועצה שכן ברחוב מונטיפיורי והוא דומה לתיאורו בספר. הקונצרטים של תזמורת מכבי האש נערכו לידו באזור כיכר המייסדים). הרחוב הראשי של המושבה, רחוב החנויות והקיוסקים, נתכנה בפי-כל  ה"מושבה". וכפי שמתואר בספר: "מסביב לקיוסק של רובינזון התגודדו כמעט כל צעירי ה'מושבה'…" (זכור לי שבילדותי, כשהיינו יוצאים לקניות ברחוב חובבי ציון, אמי הייתה אומרת: "הולכים ל'מושבה'". בקיוסק של רובינזון שאכן היה שם, היא הייתה קונה לנו גזוז ועוגה).בספר מסופר על זקן השומרים, אבו איברהים (כפי שכינוהו הערבים מוקיריו), שהיה דוהר על סוסתו ברחבי השדות, מקטרתו הנצחית בין שפתיו, ושפמו הלבן מתבדר ברוח (כנראה שדמות זו עוצבה בהשראת אברהם שפירא שכונה בפי כל "זקן השומרים").מסיבת הסיום של בני כיתתו של אורי התקיימה בגן הציבורי שלאורכו זרם מעיין מלאכותי (על-פי ותיקי פתח-תקווה, זהו "גן הנשיא" שנמצא ברחוב רוטשילד).

בראשיתה "בכל ה'מושבה' כולה לא הייתה אלא מונית אחת. בדרך כלל היא עמדה במרכז, מול חנותו של ליברמן…" מכונית פרטית הייתה רק למתי מעט. היו שהתניידו בחמור או בעגלה רתומה לסוסים. הכבישים, רובם היו דרכי עפר שאינן סלולות. בחנותו של ליברמן היה ניתן למצוא כל אשר הלב יחמוד. ספרים, מכשירי כתיבה, צעצועים ומשחקים. ליברמן היה נותן לילדים סחורה בהקפה, וכשהם פיגרו בפירעון חובם, היה הולך וגובה את החוב מהוריהם (לימים הסתבר לאחי אבי שחגית, ידידתו הטובה מימי הצבא, היא נכדתו של ליברמן בעל החנות).

ב'מושבה' כולם הכירו את כולם וידעו הכול על הכול. וכשפשטה השמועה, "עד הערב לא יהיה בית במושבה שלא ידע עליה". מאז ימי ילדותו בטוח היה אורי שהכול יודעים עליו כל מה שצריך לדעת וכל מה שלא צריך לדעת…היה חשמל למאור בבתים, אך לא היה בנמצא רדיו בכל בית לא כל שכן טלפון. רק משפחות בודדות יכלו להרשות לעצמן לרכוש מקרר חשמלי (פריג'ידר) , ורוב התושבים נזקקו למקררים פשוטים שנדרש לאחסן בהם גושי קרח שישמרו על הקור בתוך המקרר. מידי בוקר יוס'קה מוכר הקרח היה עובר עם עגלתו בין בתי המושבה וסוחר במרכולתו.

ה'מושבה' הייתה מוקפת בים של פרדסים. ים ירוק משתרע עד לאופק הרחוק וכולו גלי פריחה לבנבנים, משכרים במתק ריחם. "ים עלווה ירוקה, הזרועה כדורי זהב גדולים, המפתים להיקלף ולמלא פיך בעסיסם המתוק". וקול הצפירה – צפירת הפרדסים – כל השעונים ב'מושבה' היו מכוונים על פיה. היא נשמעה שלוש פעמים ביום: בבוקר – אות להתחלת העבודה, בצהריים – להפסקת אוכל, ולפנות ערב – אות כי תמה העבודה ויכול הפועל ליטול את תרמילו ולשוב אל ביתו. בפרדסים הגדולים, הפרדס של שלמה שומסקי למשל, היו רכבות זעירות, שקרונותיהן נסעו על פסי ברזל כמו רכבות אמיתיות. אלה שימשו להובלת הפרי מנקודת הקטיף עד ל"בייקה", הלא הוא בית האריזה של הפרדס. הפרדסים הקטנים היו מושקים מבאר שהייתה בשטחם ואילו בפרדסים הגדולים הייתה בריכת השקיה, שלעיתים בימות הקיץ החמים, שימשה גם כבריכת שחיה.

המאבק היומיומי העקוב מדם בשלטון הבריטי עובר כחוט השני לאורכו של כל הספר. הבריטים ערכו חיפושים בבתים, מעקבים, ביצעו מאסרים והגבילו את תנועתם של התושבים ב'עוצר בית'. חברי ה"הגנה" ו"הפורשים" לא טמנו ידם בצלחת ועשו כל אשר לעיל ידם כדי להשתחרר מעול השלטון הזר ולהגן על ה'מושבה'.

ברשימה זו היריעה קצרה מלהכיל, אך  כשכל אלה שזורים זה בזה ומשולבים עם דמויות ואירועים נוספים נוצרת עלילה עשירה, מרתקת וסוחפת.

לסיום, אצטט קטע מתוך ספר זיכרונות "אם המושבות"  שאמי ז"ל כתבה בערוב ימיה:

"פתח-תקווה, המושבה שלי, אם המושבות, איננה קיימת עוד אלא בזיכרונות בלבד. במהלך השנים היא הפכה לעיר. פרדסיה הירוקים, המלבלבים, שבתוכם חייתה כמו אי בלב ים, נעקרו מזה כבר, ואת מקומם תפסו בתי קומות גורדי שחקים, כבישי אספלט, חנויות מכל המינים והסוגים, ולאחרונה גם קניונים. … וגם האוויר הזך והצלול עד כדי שקיפות, אוויר כפרי ובריא שנובע היישר מן הטבע, נעשה עכור ואחרי כן גם נעלם, נעלם ואיננו…" (מתוך הספר "אם המושבות" מאת: אסתר שטרייט וורצל)

הימים ההם חלפו ולא יחזרו עוד. האנשים והנופים השתנו וריחם המתוק והמשכר של  פריחת עצי ההדר באביב  נמוג ונעלם. בספר "אורי" כל אלה הונצחו לעד.